Day 1• Odaiba•Tokyo Station•Ginza

ברוכים הבאים ליומן המסע שלי ליפן. במשך 12 יממות שלמות (מתוכן מעט שעות שינה) גיליתי, חויתי, ראיתי וטעמתי לראשונה את יפן ותיעדתי כמעט כל רגע. אני מזמינה את כל מי שמתכנן לצאת למסע דומה, עשה מסע משלו או לחילופין, רוצה לצאת להרפתקאה מבלי לצאת את פתח הבית, להצטרף לדרך שעשיתי ולחוות טעימונת מהמסע שלי. וגם כדי להחזיק בזכרון רק עוד קצת.

בכל זאת, לא בכל יום חלומות מתגשמים ולעתים רחוקות עוד יותר המציאות מתעלה על החלום.

הביבימבאפ של קוריאן אייר

ארוחת בוקר מורכבת מג׳וק, דייסת אורז אותה מתבלים בתערובת קראנצ׳ פרורית של אצות, שומשום וכל מיני גרגרים לא מזוהים, בצל כבוש ופירות העונה.

בתום מסע בין 14 שעות (או 24 שעות אם מתחשבים בהפרשי השעות בין פה לשם) שהתחיל בתל אביב, עצר באינצ׳און, שדה התעופה של סיאול, וכלל לא מעט קימצ׳י בין לבין, נחתתי בנאריטה, שדה התעופה של טוקיו. יעברו עוד שעתיים מהרגע בו אעלה לרכבת לכיוון Tokyo Station ועד לרגע בו אכנס לחדר המלון שלנו, אקח נשימה עמוקה ואצעק בלב (כי ביפן לא צועקים): אני באמת כאן.   

הנוף מהמלון שלנו: טוקיו באופק, מעבר ל(גשר) הקשת (Rainbow bridge) וגם, פסל החירות.

אודאיבה (Odaiba) הוא אי מלאכותי במפרץ טוקיו שנבנה בסוף המאה ה-19 בעיקר לצרכי הגנה ובמהלך המאה ה-20 שימש בעיקר כנמל מסחרי ואזור תעשייה. בשנות ה-90 פותח האי מחדש, הפעם כרובע לדוגמה, ׳מטרופולין העתיד׳. אזור התעשייה הוסב לשכונת מגורים ולמרכז מסחרי אבל כיום האי אטרקטיבי בעיקר בזכות חוף הים היחיד בטוקיו (אמיתי, כזה שאפשר לבוא אליו עם בגד ים), גלגל ענק, העתק של פסל החירות ומספר מתחמי בילוי ומרכזי קניות. אה, ויש גם נוף מפעים שצופה על  טוקיו.

אחרי הקפה של הבוקר העצירה הראשונה היא בחנות Daiso, רשת חנויות 100¥ שבקלות אפשר להעביר בהן יום שלם ולהוציא בהן הרבה הרבה יותר מ-100¥.

ביפן סנטה הוא חבר של פופאי ושות׳

גונדאם הוא גיבור מקומי ואוצר לאומי. באודאיבה עשו לו כבוד בדמות פסל ריאליסטי בקנה מידה של 1:1 כולל נקודות תדלוק ובקרה

אוכל מזויף: מנת פרנצ׳ טוסט עשויה קוביות פרנצ׳ טוסט בתוך פרנצ׳ טוסט, לצד פרנצ׳ טוסט

האושר טמון במכונות קפסולות אוטומטיות. בכל רחבי יפן אפשר למצוא מקבצים של מכונות קפסולה ולפעמים חנויות שלמות כשכל מכונה מתמחה בתמה ספציפית אבל ללא אפשרות בחירה. ביפן, כך נדמה, נהנים ממוטיב ההפתעה.

 את היום שנותר, כך יתברר בהמשך, נבלה בעיקר מתחת לאדמה ונדמה שלא מעט מסעדות, ברים, חנויות והיכלי אוכל ממוקמים במרתפי העיר. בשעות הצהריים עלינו על היוריקאמומה (Yurikamome), רכבת אוטומטית ללא נהג שמחברת את האי עם טוקיו, כשפנינו לקערית צוקמן ראמן (Tsukemen Ramen) של Rokurinsha. במעמקי טוקיו סטיישן, בשדרה צדדית שנקראת Ramen Dori, נחבאת אחת מקערות הראמן הטובות בעיר. קל לזהות אותה לפי התור שמשתרך לפניה בכל שעות היום ולוגו אדום שמזכיר כוורת.    

צוקמן ראמן הוא dipping ramen. זה אומר שאת האיטריות (הקרות) מגישים בנפרד לצד רוטב מרוכז וסמיך שמשמש לטבילה. את ההזמנה מבצעים במכונה אוטומטית בכניסה ואז גם אפשר לבחור את כמות האיטריות, תוספת של ביצה חצי רכה ושתיה. אם הטכנולוגיה מלחיצה אפשר ומומלץ לבקש עזרה מהעובדת בכניסה שתשמח לעזור לכם לעשות את הבחירה הנכונה וכשמתיישבים מומלץ לבקש סינר חד פעמי כי הצוקמן הזה משפריץ לכל עבר. אני הזמנתי את המנה החריפה ומה שהגיע זה קערת רוטב עשיר וסמיך עשוי עצמות עוף וחזיר, סרדינים מיובשים, שבבי מקרל מעושן ומיובש ושבבי בוניטו מעושן לצד קערת אטריות חיטה עבות במיוחד שהזכירו במרקם שלהן אטריות אודון. הרוטב מוגש בתוספת נתח חזיר שמן, אצת נורי ואבקת דגים מיובשים ובצד הגיעה תוספת מבריקה של אבקת צ׳ילי ודגים חריפה אותה מוסיפים לפי הטעם. כשמסיימים את האיטריות ניגשת עובדת המקום ושואלת לגבי תוספת מרק לרוטב הסמיך שנותר בקערית, הצעה שאי אפשר לסרב לה (אבל שאני בטיפשותי סירבתי לה כי לא הבנתי מה השאלה וגם כי רק נחתתי והמח שלי היה דייסה מהטיסה הארוכה. בפעם הבאה זה כבר לא יקרה.)

סמוך ל׳רחוב ראמן׳ נמצא ׳רחוב הדמויות׳ עם מיטב הדמויות האהובות ביפן וכל המרצ׳נדייז המתלווה אליהן, מהלו קיטי ועד לגודטמה (Gudetama), הכוכב התורן- ביצת עין עצלנית ומנומנמת שיש הגורסים לוקה בדכאון קיומי

קומת האוכל המרהיבה של Daimaru, אף היא ממוקמת במבוך התת הקרקעי של טוקיו סטיישן

פחות מיממה מאז שנחתתי ביפן אני מתיישבת בפינת הבר במרתף סמוך לאחת הכניסות שמובילות לתחנת הרכבת גינזה, אצל סוקיבאיאשי ג׳ירו, מתכוננת לארוחת טעימות של הסושי הטוב בעולם. עשרה מקומות בסך הכל על הבר והידיים המיומנות של ג׳ירו אונו מלטפות כל נתח ופרוסה בתנועה מדויקת, מהדקות אותה בעדינות ומושחות אותה במשרה סמיך.

ג׳ירו מניח את הניגירי הראשון, Flat Fish, על מגש עץ לכה שחורה שמונח לפני. הוא עדין ונמס בפה. האורז מוגש בטמפרטורה שונה מנתח הדג שמעליו, הוא חמים ואוורירי וגם הוא מתפרק לסך גרגריו ונמס בפה. קצב הארוחה הולך ומתגבר ואיתו גם הטעמים הולכים ומתחזקים. אחרי כמה נתחי דג עדינים ופירות ים שמתהדרים במרקם יותר מטעם, המנועים חמים ומגיע תור שילוש הטונה הקדוש: אקאמי (טונה אדומה), צ׳ו-טורו (בטן טונה שמנה למחצה) ואו- טורו (בטן טונה שמנה). הארוחה המשיכה עם כל הטוב שיש לים ולנהרות להציע: Gizzard shad (דג ממשפחת ההרינג), צדפת אבלון, מקרל, חסילון מאודה, הסרדין הכי מתוק שטעמתי בחיי ואקאגאי (צדפת מי ים). היה גם בוניטו מעושן שהשאיר אחריו שובל טעם של פיח מתוק, מנטיס שרימפ, היצור המרתק בעולם, שנראה כאילו צויר במכחול אבל התגלה כבעל מרקם יבש וסיבי והאוני (קיפוד ים) שהזכיר רפרפת וניל מתקתקה, במובן הטוב. ביצי הסלמון היו כבדות ומלאות עסיס בטעם הים, הן התפרצו בפה והכינו את החך לצלופח ים עז טעם.

קוביית הטאמאגו, ניגירי ביצה במרקם שהזכיר עוגה בחושה, סימנה את סוף הארוחה. 20 דקות ו-20 חתיכות ניגירי מאוחר יותר  והלחץ לעמוד בקצב של ג׳ירו ולהספיק ליהנות מחומרי הגלם שתוזמנו להיות בשיאם בחלון הזמן שהוקצב לנו, מאחורינו. בזמן שהשוליות ניגבו את הדלפק וכיסו את כסאות הבר הועברנו לשולחן סמוך, ליהנות מספל תה ירוק ופרוסת מלון באוירה משוחררת. הטקס כולו ארך פחות משעה ובסיומו יצאנו המומים ונפעמים עם שי מפית כותנה סגולה ומעוטרת, מזכרת מחויה בלתי נשכחת, ארוחה שהיא טקס וחלום שהתגשם על אף שמעולם לא העזתי לחלום אותו.

המלון לקינוח והצילום הבודד שהצלחתי להגניב מהארוחה כולה

את הערב סיימנו במרתף נוסף לסבב טעימות סאקה מכל רחבי יפן